סיפור על כד שהתעצב על חוסר מושלמותו ותבייש בו
לקשישה סינית אחת היו 2 כדי מים גדולים. כל אחד מהם היה תלוי בקצהו על מוט רחב שאותו נשאה על כתפיה.
אחד הכדים היה סדוק במקצת ואילו השני היה מושלם והכיל את כל כמות המים במלואה. בסופה של דרך הארוכה שהובילה מפלג הנהר לביתה של האישה, כד המים הסדוק היה מגיע חזרה רק חצי מלא. כך היה מידי יום במשך שנתיים, והאישה הביאה הביתה כל יום כד וחצי מלאים במים.
כמובן שהכד המושלם היה גאה מאוד בהישגים שלו. אבל הכד הסדוק התבייש בחוסר שלמותו והיה אומלל מפני שיכול היה למלא רק מחצית מהתפקיד שנועד לו.
אחרי שנתיים שבהם חווה את כישלונו המר, פנה יום אחד לאישה במעלה הפלג ואמר לה : "אני בוש בעצמי משום שהסדק הזה שבי גורם למים לדלוף החוצה כל הדרך חזרה הביתה."
האישה הזקנה חייכה: "שמת לב שהפרחים גדלים בצידו האחר של השביל ולא בצד השני שלו? זאת בגלל שידעתי על הפגם שלך ובעטיו זרעתי זרעי פרחים בצד שלך של השביל, וכל יום שהלכנו מהפלג הביתה, השקית אותם.
"במשך שנתיים זה איפשר לי לקטוף פרחים יפים כדי לקשט את השולחן. אם לא היית בדיוק כפי שאתה, לא היה כל היופי הזה לקשט בומ את הבית."
לכל אחד מאיתנו יש את הפגם הייחודי לו. הסדקים והפגמים הם אלה שהופכים את חיינו יחד למעניינים ומספקים. אתה צריך לקבל כל אחד כפי שהוא ולחפש את הטוב שבו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה